אין הכרח שאירועי דחק כגון: שבי, כליאה במחנה ריכוז או במחנה עבודה, לחימה בקרב, אונס, עינויים או עקירה של אדם מביתו, יגרמו להפרעה פוסט טראומטית אצל אדם מסוים. גורמים כגון: מבנה אישיות, מעגלי תמיכה חברתיים, מנגנוני הגנה עצמית, בעיות פסיכולוגיות מן העבר, סיבולת, יציבות, עמידות, משאבים וזמינותם, הם אלו שיקבעו את פגיעותו של האדם והם יכתיבו באם אירוע הדחק יעובד להפרעה פוסט טראומטית.

כאשר אדם נאלץ להתמודד עם מצב של דחק הוא ניצב מול אתגרים: מחד, הוא צריך לעמוד בדרישות שמצב הדחק מציב לו, ומאידך, עליו להגן על העצמי שלו מפני נזק והעדר ארגון פסיכולוגי. הוא צריך להעריך את המצב, באופן המציאותי ביותר, ולאחר מכן מוטלת עליו המשימה לגבש פתרונות ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.

אך כאשר גורם הדחק מאיים באופן משמעותי על הכשירות העצמית הנתפסת של האדם כך שכול מאמציו מכוונים להגנה, ופחות למטרה – עשויה להתרחש קריסה תחת דחק מוגבר. זה קורה בעיקר כאשר גורם הדחק הינו חמור או מתמשך. במקרים כאלו האדם לא יצליח להסתגל ואף עשוי לחוות התמוטטות, או במילים אחרות: הוא יחווה הפרעה פוסט טראומטית.

נקודות חשובות שעולות מן הסרטון:

*זיהוי ההפרעה החל לראשונה כאשר איתרו סדרה של תסמינים דומים באנשים שעברו אירועי דחק.

*אירועי דחק משתנים מתקופה לתקופה. כך למשל, במאה ה-19, רווחו הפרעות דחק פוסט טראומטית בעקבות תאונת רכבות, ובמלחמת העולם הראשונה דווחו על הפרעות דחק עקב שהייה מרובה לצד מכונות ירייה כבדות.

*נשים סובלות יותר מגברים מהפרעת דחק פוסט טראומטית.

*אירועים הצפויים לגרום למצבי דחק יותר מאירועים אחרים – הם:

  
-התעללות מינית, רגשית או פיזיולוגית

-מצבי מלחמה

-אסונות טבע כגון: הוריקן, רעידות אדמה ושיטפונות

כאשר האירוע הרווח ביותר הוא – התעללות מינית בילדות!

*קצת סטטיסטיקה:

-כ-50% מהאמריקנים נחשפו במהלך חייהם לאירוע דחק אחד או יותר.
-בין 8% ל- 10% מהאמריקנים עשויים לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית.
-ככל שהחשיפה לאירוע הדחק גדלה ומתמשכת, כך גדל הסיכוי לפתח הפרעה פוסט טראומטית.

התערבות טיפולית: בדרך להחלמה מהפרעת דחק פוסט טראומטית

מניסיוני, הטיפול היעיל ביותר כיום לאדם שחווה פוסט טראומה, מבוסס על העקרונות שזיהתה והגדירה (בין השאר) פרופסור זהבה סלומון: מיידיות, קרבה וציפייה..

*מיידיות – טיפול בבעיות פסיכולוגיות הקשורות במצבי דחק יהיה אפקטיבי יותר אם ההתערבות הטיפולית תיערך בסמוך ככל האפשר למועד אירוע הדחק. הרציונל שעומד מאחורי עקרון זה הוא שלא לתת לנפגע את הזמן והפנאי לפתח התנהגויות נמנעות, פחדים וחרדות.

*קרבה – חזרה פיזית לזירת האירוע, גם כן, נמצאה יעילה לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית. חשיפת האדם למקום האירוע, בסמוך למועד האירוע, עשויה להחזיר לנפגע את תחושת השליטה שאבדה בדיוק באותו המקום שבו השליטה נבצרה ממנו בעבר.

*ציפייה – ציפייה היא עקרון חשוב נוסף בטיפול בהפרעות פוסט טראומטיות. על הסובבים את האדם שנפגע מוטלת המשימה לשדר ציפייה להחלמה, וחזרה לתפקוד מהר ככל האפשר. הציפייה הזו, שהאדם יחזור לתפקוד נורמטיבי ותקין, משדרת לנפגע תחושת קומפטנטיות (מסוגלות וכשירות) ותורמת לשיקום דימויו העצמי ולהעצמתו. לסביבה התומכת של הנפגע ולאופטימיות שהיא משדרת, יש חשיבות רבה בתהליך השיקומי. ההחלמה דורשת תעצומות נפש גדולים ותמיכה סביבתית איתנה מהווה משתנה חשוב ביכולת הנפגע לחזור לתפקוד תקין ככל האפשר..

אם ניקח לדוגמה חייל שסובל מתגובת קרב ("הלם קרב"), יהיה זה נכון להתחיל טיפול נפשי משולב שיחזיר אותו לתפקוד טרם הפגיעה קרוב ככל האפשר לחזית, במועד הקרוב להתרחשות האירוע הטראומטי. במקביל על מפקדיו, משפחתו וסביבתו לשדר ציפייה להחלמה.

בהתאם לכך, בנויות ומאומנות כיום היחידות לטיפול בתגובות קרב בחיל הרפואה.

לסיכום, נראה כי טיפול נפשי משולב הכולל שימוש בשלושת העקרונות שמנינו כאן יכול להעלות משמעותית את הסיכויים למענה אפקטיבי ולחזרה לתפקוד מלא ככל האפשר של אותו נפגע הסובל מהפרעה פוסט-טראומטית.

לקריאת המאמר בקובץ PDF לחץ כאן